פסק-דין בתיק עב"ל 39284-09-12

סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן

1.      לפני ערעור אחר מתן רשות בבקשה לרשות ערעור (בר"ע 39284-09-12) על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; ב"ל 2900-09), בה הורה בית הדין על מינוי מומחה רפואי, אשר ישיב על השאלה מתי נגרם למשיב אי הכושר להשתכר בעקבות המחלה שהתגלתה אצלו, בעת שלא היה תושב ישראל.

2.      המשיב, הסובל ממחלת הלוקמיה, נעדר מישראל במשך השנים 2001-2009. המשיב עלה לארץ כתושב חוזר, במסגרת מבצע מטעם משרד הקליטה, בשנת 2009. וועדה רפואית (נכות כללית) מדרג ראשון, מיום 17.8.09 (להלן - הוועדה), קבעה כי מחלת המערער אובחנה בתחילת חודש מרץ 2008. על החלטת וועדה זו לא הוגש ערר. ביום 25.10.09 הגיש המערער לבית הדין האזורי תביעה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) על פיה לא תוכל להשתלם לו קצבת נכות, נוכח הקבוע בסעיף 196א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, על פיו " נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו בישראל". בית הדין האזורי, בהחלטתו מיום 6.9.12, מינה מומחה רפואי בתיק, על מנת שיכריע בשאלה מתי נגרם למערער אי הכושר להשתכר. בית הדין קמא קבע כי עסקינן בשאלה רפואית וכי בית הדין אינו יכול לקבוע בה ממצאים וכי לשם כך נדרשת חוות דעת רפואית. על החלטה זו הגיש המוסד בקשה לרשות ערעור.

3.      המוסד טען, בבקשתו לרשות ערעור, כי המשיב הינו תושב חוזר שאובחן כסובל מMDS בשנת 2008, בזמן שהותו בחוץ לארץ, ולכן אינו זכאי לקצבת נכות כללית. לטענת המוסד ממסמכיו הרפואיים של המשיב, אשר הוצגו במסגרת ההליך המשפטי, עולה כי המשיב חלה במחלה ממארת ואיבד את כושר השתכרותו בחוץ לארץ. המוסד גרס כי המועד הקובע לזכאות לגמלה הינו מועד אובדן הכושר להשתכר ולא מועד גרימת המחלה. לפיכך, טענת המשיב לפיה מחלתו נגרמה בשל חשיפה לאדי דלק בגיל 16, כך לטענת המוסד, אין בה כדי לקדם עניינו של המשיב. לסברת המוסד, כיום לא ניתן לתקן את קביעת הועדה החלוטה על ידי מינוי מומחה מטעם בית הדין, וכי בידי המשיב היתה אפשרות לערור על החלטת הוועדה. משלא עשה כן, אל לבית הדין האזורי למנות מומחה רפואי אשר בפועל ישמש כערכאת ערעור על החלטת הוועדה. המוסד הוסיף כי יש לקבל הבקשה לרשות ערעור הואיל ומדובר בסוגיה עקרונית המשליכה על אופן ניהול ההליכים בבית הדין לעבודה.

4.      בהחלטתי מיום 11.10.12, לאחר שנתתי דעתי לבקשה לרשות ערעור, הורתי למשיב, להגיש תגובתו לבקשה עד ליום 25.10.12.

5.      משלא הוגשה עמדת המשיב, בחלוף המועד להגשת התגובה ובתום האורכה אשר ניתנה למשיב לפנים משורת הדין, בהודעת בית הדין מיום 31.10.12, הורתי, בהחלטתי מיום 18.11.12, על מתן רשות ערעור בבקשה, בהיעדר תגובת המשיב.

6.      בעמדת המשיב, אשר התקבלה בבית הדין ביום 19.11.12, טען המשיב כי החלטת בית הדין קמא מנומקת. המשיב גרס כי סירוב המוסד לאפשר לבית הדין לקבל חוות דעת, על מנת להבין יותר טוב את הסוגיות בתיק, אינה מובנת ואף מקוממת. לטענת המשיב, אין בחוות דעת המומחה כדי לקבוע מסמרות בתיק אלא כדי לסייע בידי בית הדין. במסמך " השלמת תגובת המשיב לערעור" מיום 6.12.12, טען  המשיב כי התנגדות למינוי מומחה בשלב זה כמוה כניסיון להכשיל את בית הדין במלאכתו וכי בית הדין קמא ציין שהוא זקוק לידע רפואי אשר אינו מצוי בידיו לשם הבנת התיק ולשם קבלת החלטות מבוססות.

7.      ביום 18.12.12, לאחר שעיינתי בטענות המבקש והמשיב לבקשה, ובנסיבות המקרה, הורתי לצדדים להשיב על השאלה הבאה:

"בית הדין האזורי, בהחלטתו מיום 6.9.12, מינה מומחה רפואי בתיק, על מנת שיכריע בשאלה מתי נגרם למערער אי הכושר להשתכר. המוסד לביטוח לאומי טען, בערעור שלפני, כי בית הדין האזורי חרג מסמכותו עת מינה מומחה מאחר והחלטת הוועדה, על פיה אי כושרו של המערער נוצר בחוץ לארץ - חלוטה.

משוועדה רפואית לעררים קבעה כי המסמכים הרפואיים "מעידים על מחלת AML/MDS (תסמונת מיאלודיספלסטית ולוקמיה מיאלובלסטית חריפה - הערה שלי - י.פ) שאובחנה בתחילת 3/08" הרי שאין למנות מומחה שיכריע באותה שאלה, שהובררה זה מכבר על ידי הגורם המקצועי המוסמך לדון בשאלה. יחד עם זאת, מצאתי כי הערעור מצריך מענה על השאלה הבאה - האם לא יהא זה ראוי, בנסיבות המקרה, ועל מנת ליתן למערער יומו בפי בית הדין, לראות בתביעה אשר הוגשה על החלטת המוסד לביטוח לאומי כערעור על החלטת הוועדה?"

8.      המוסד, בהודעתו מיום 26.12.12, הסכים לאמץ את הצעת בית הדין לפיה בנסיבות המקרה המיוחד ועל מנת ליתן למשיב את יומו בבית הדין יהיה ניתן לראות בתביעת המשיב, אשר הוגשה לבית הדין האזורי, כערעור על החלטת הוועדה אשר קבעה כי המשיב אובחן כחולה במחלת AML/MDS החל מחודש 3/2008.

9.      המשיב, בהודעתו מיום 10.1.13, התנגד להצעת בית הדין. המשיב סבר כי הכתרת הבקשה כערר על החלטת הוועדה תחטיא את המטרה. לטענת המשיב אין חולק מתי אובחן המשיב כחולה במחלת הסרטן, כפי הנקבע על ידי הוועדה וכי בתיק מספר מחלוקות: האחת, מתי ניתן לומר כי לראשונה היו סממנים למחלת המשיב, וכי לשם מענה על שאלה זו מונה מומחה; השנייה, מתי החל אי כושרו של המשיב והאם כמי שסובל חדשות לבקרים מתופעות המובילות לאי כושר, בכל טיפול כימותרפי, אי הכושר הראשון הוא הקובע לשם בחינת הזכאות לקצבת נכות כלית או כל אי כושר מעמיד את זכאותו לבחינה מחודשת. המשיב גרס כי החזרת התיק לוועדה יוביל לבחינת שאלה שאין עליה מחלוקת וכי באופן זה יאבד המשיב את יומו בבית הדין.

10.  לאחר שעיינו בהחלטת בית הדין האזורי מושא הערעור ונתנו דעתנו לטענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור. הוועדה הרפואית מדרג ראשון (נכות כללית), מיום 17.8.09, קבעה כי המסמכים הרפואיים בעניינו של המשיב מעידים על מחלת תסמונת מיאלודיספלסטית ולוקמיה מיאלובלסטית חריפה שאובחנה בתחילת חודש מרץ 2008. המשיב נעדר מישראל בין השנים 2001-2009. החלטת הוועדה הינה החלטה חלוטה. אשר על כן, אין למנות מומחה יועץ רפואי שיכריע בשאלה שנבחנה על ידי הוועדה המוסמכת לדון בשאלה. משאלו הם פני הדברים, החלטת בית הדין האזורי המורה על מינוי מומחה רפואי - מבוטלת בזאת. התיק מוחזר לבית הדין האזורי להמשך בירור תביעת המשיב בפניו.

11.    סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 10. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ג (18 אפריל 2013), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.